Maccabi Fanatics - Chelsea Away 16.9.15

יש כמה דברים בסיסיים שכל אוהד כדורגל חייב לעצמו במהלך שנותיו ביציעים - ניצחון בדרבי, מלחמה על הישארות בליגה, טרבל ולטוס עם הקבוצה שלך לפאקינג לונדון.
ארבע דקות עברו מהגול השני של זהבי, לשלישי שלו בדרבי המהולל שזיינו את אמא שלהם ושלחנו את סוזה לספרינט מרגש על הדשא. ארבע דקות זה גם הזמן שלקח לי לכרטס את עצמי באיזיג'ט אחרי תוצאות ההגרלה. אין מה להתבלבל יותר מדיי, קודם לסגור, אחר כך נדאג לשאר. אני זוכר שלמחרת בבוקר המחיר כבר קפץ ב50 דולר וזה היה האות לבאות. סטמפורד ברידג' תתכונן, מכבי מגיעים.
כמו שצריך להכין הופעה, הצגה, טקס או כל דבר אחר, כך גם צריך להיערך לנסיעה מהסוג הזה. הבנו שהפוטנציאל להרים משהו גדול הוא גבוה ומצד שני לא רצינו להזניח את היעדים האחרים. הוחלט שללונדון יטוס כוח מצומצם, אבל מספיק גדול בשביל להשתלט על הקהל הרחב, ובדיוק ככה, נסגרו כ 40 חבר'ה מהארגון לפקוד את בירת הכדורגל. י
צאנו לדרך כשהמטרה היא ברורה- לפני הנאות, לפני הסאטלות, קודם כל דואגים למקום ולתוכנית. 4 שעות של סיבובים מהפיקדילי ועד לדרך פולהאם ,עד שבסוף נסגרנו על ה"שייקספיר" . בראש שלנו כבר הצלחנו לדמיין את היציאה ממנו בדרך למשחק, שעוד יסופר ויתועד ממנה רבות. אחרי שסגרנו את הפינה הזאת התפנינו לפלז'ר- הכיוון הגיע עם מגוון פלאי עולם, האלכוהול התחיל לזרום אצל כולם ובנות העיר נדרשו לסבול חבורת בבונים שיורים לכל כיוון "so what..comes here a lot?"
נאמר את האמת, העיר קצת סאחית באמצע השבוע, הנשים מכוערות ,האווירה אפורה והפאבים סוגרים מוקדם. ממש כמו חיפה,רק בלי הכימיקלים באוויר. כנראה שככה זה כשאתה מגיע מהעיר הכי טובה ביבשת, ושמישהו יעז להגיד אחרת.
 אז אחרי שלושה ימים של משיכות, נשיכות ומעט שעות שינה, הגיע היום המיוחל. יאללה מכבי, היום זה היום.
קמנו לאכול בידיעה שזאת תהיה הארוחה האחרונה ביום. העיר כבר החלה להצבע בצהוב על ידי הורים שהגיעו עם ילדיהם לטיולי בר מצווה וחברים שלקחו את בנות הזוג שלהם לתפוס 2 ציפורים במכה אחת.זיהינו את המגמה, בדיוק כפי שציפינו, הקהל הרחב יגדוש את היציעים ולכן המשימה היא קשה ומוכפלת, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.
בשעה 12:00 כבר היינו בפאב, הברמנים היו עליזים ולא הבינו מה הולך ליפול עליהם, הם עדיין הגישו את הבירה עם חיוך. שעתיים אחר כך המקום התמלא, הברמנים נראו נפוחים והפרצוף האנגלי המתוסכל התגלה. זה היה הזמן להתחיל להתרגש, ולהרגיש מה אנחנו עושים פה. שירים, אלכוהול והרבה מצלמות שנאלצנו לרדר ככל האפשר. בין כל המשפחות והזוגות החלו לטפטף גם החברים שלא הספיקו לטיסות הישירות והגיעו ללונדון מרחבי אירופה, כולם כבר כאן ואפשר לעבור לשלב הבא.
 קרוב לשעה 17:00 ריכזנו את כולם מחוץ לפאב והתחלנו את הנהירה לכיוון הויקטוריה. 1000 צהובים, ממושמעים, נכונים למטרה, עוקבים ומחכים להוראה שתגיע. ראיתי הלם תרבות בהבעת הפנים של בת זוגתי כשהבאתי אותה לקריוקי של הארגון בתחילת דרכו. את אותה הבעה בדיוק ראיתי על פניהם של מאות אנגלים עוברים ושבים אל מול החגיגה שהרמנו שם. מבוהלים ומבועתים, הם החלו לברוח או לחילופין להוציא את הטלפון ולצלם. הם לא ראו דבר כזה בעבר, אף אחד לא הכין אותם לזה והיופי הוא שהדבר האמיתי עדין לא הגיע.
המשכנו לתוך התחנה בשיירה אחת גדולה ושמחה, כולם פינו לנו את הדרך כמלכים בדרכם לארמון. הגענו לדרך פולהאם הצמודה לאצטדיון בהרכב מלא, מוכנים לכל תרחיש.
 עשינו את הדרך הארוכה ליציע תוך שאנו חולפים על פני רצף הפאבים המקומיים. זה היה הרגע שבו אוהדי צלסי הבינו שמה שמגיע היום אליהם הביתה הולך להשאיר חותם.
 נכנסו ליציע שעתיים לפני השריקה, הסדרנים חשבו שהם יושיבו אותנו לפי המקום על הכרטיס אבל מישהו היה צריך להכין אותם מראש שאצלנו זה או ביחד או מלחמה. האנגלים ,שפעם אחרונה יצאו למלחמה הייתה לפני כמה וכמה עשורים, לקחו צעד אחורה. אני זוכר את הרגע שהשחקנים עלו לדשא עם החליפות - את הצעדים הראשונים שלהם על הדשא הם עשו בזהירות, חצי מפוחדים, אבל אז הם שמעו אותנו ואת הפחד החליף ביטחון. עשר שניות חלפו והם כבר הבינו - זאת הפעם הראשונה שלהם בסטמפורד ברידג וכבר אפשר לקרוא לו בית.
לאט לאט היציע מתמלא ולאט לאט לאט גם שלהם. אנחנו קוראים לכל שחקן ושחקן ושרים לו את השיר שלו, העיניים של האנגלים עלינו. אנחנו מסיימים עם השחקנים ומתחילים לשיר על האהבה, על המגן דוד וגם דרישת שלום לבת דודה האדומה שנשארת בבית עוד שנה. האנגלים מוציאים את הטלפונים ומצלמים אותנו, יש משחק היום, אבל ההצגה האמיתית היא כאן ביציע שלנו.
המשחק התחיל ואנחנו מודים לאלוהים, מודים לו על רגע כל כך מרגש ויום כל כך דומיננטי בחייו של אוהד. כבר לעסנו את זה מספיק ,אבל במעמד כזה אי אפשר שלא לחשוב על זה. על חרפת עכו וביתר שמשון, על תבוסות בדרבי ובקריית אליעזר, על נסיעות לצפון למשחקים שנגמרים במחצית, על מחנאות ומסחרה בחדר הלבשה, פאק הכל, יצאנו מזה לגמרי. אני פה עם הקבוצה היפה שלי בליגת האלופות. וויליאן תוקע את הראשון ואוסקר את השני, מזיז. דיאגו דופק גולאסו וזה מזיזזז.
היום באנו להודות. באנו לחגוג ולהנציח את הרגע.
הסבב הקודם היה בוסר, לא באמת נחשב. הפעם זה זה, נעים מאוד אירופה, אנחנו מכבי, אנחנו אלה שלא תרצו לזכור ולא תוכלו לשכוח.

Chelsea Away 16.9